למטה מפרה

כל יהודי העיירה היו אמורים למות. גירושם ממנה סימן את תחילת ביצוע גזר דינם. הגירוש השני כוון להשלמתו.

היו שקראו תיגר על הגורל המצטייר, ונמלטו טרם עוצר. חיפשו מפלט בשדות, לאחר מכן בכפרים שבקרבת העיירה.

על אף עונש המוות הצפוי למסייעים, נמצאו אמיצים שהעניקו מקלט, מסתור מציל חיים, ברוב המקרים לאדם אחד או שניים בלבד. הנחבאים, חייהם תלויים על בלימה, התקיימו בדוחק חומרי ונפשי קיצוני. מקצתם נאלצו להסתכן בגיחות ליליות כדי להשיג מזון.

בחלוף זמן התגבהו הרעב, הקור ועוינותם של חלק מהמקומיים למשוכה כמעט בלתי עבירה.

מעטים מאוד הצליחו לשרוד באזור המדובר.

מרקחת של תושייה, מזל וסיוע מחברים, לא בהכרח בסדר הזה, אפשרה ליהודי נחוש לנסות לשמור על חייהם של בני משפחתו.

סיפורם הייחודי המובא כאן נדון אף הוא להתנדף כלא היה, אלמלא נחשף חלקית במפגש משפחתי, יותר מחמישים שנים לאחר שכל זה תם.

נראה היה שמאוחר מדי, שכל מי שיכול להשיב ולשפוך אור נוסף כבר אינו בין החיים.

תקווה תמימה למצוא את הפרטים החסרים ואת הפולנים העלומים שהושיטו יד בתקופה האפלה, הובילה למסע מתמשך בניסיון להתחקות אחר עקבות שאולי לא מחה הזמן – על פני האדמה ובזיכרונם של אנשים.

ליקוט בדלי מידע ורמזים פתח צוהר אל ההתרחשויות המרתקות שנקברו תחת אבק השנים.

סיפור שהוא אולי מופרך למקרא, אולם אמיתי לחלוטין.